<h1>סמ"ק מצוריך סימן קצ"ג</h1>
<h2>דף נ.</h2>
שלא לעשות מלאכה בי"ד בניסן, מחצות היום ולמעלה אסור בכל מקום ומהנץ החמה עד חצי היום במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה אין עושין ומקום שנהגו לעשות עושין, ובכל מקום לא יתחיל במלאכה אע"פ שיכול לגמור קודם חצותא), אלא החייטין והכובסין והספרין אבל שאר מלאכות דווקא התחיל קודם ארבע עשר גומרה ואי לא לאב), ומוליכין ומביאין כלים מבית האומן בי"ד עד חצות אע"פ שאינן לצורך המועד, וגורפין זבל מתחת רגלי בהמה ומוציאין לאשפה ומושיבין שובכין לתרנגולים. ואומר בירושלמי (פסחים פ"ד ה"א) באתרא דנהגו דלא למיעבד עבידתא באפוקי שבתא וכן הא דאמרינן (נ' ע"ב) דאינו רואה סימן ברכה לעולם לא מנהגאג) עד דתתפני סידרא מנהגאד), בערבתא דשבתא אינו מנהגא ומנחתא ולעיל מנהגאה), ביומא דירחא מנהגאו), וכן נשים דנהיגי דלא למשתי (המרא) [עמרא] מדעיל אב מנהגא, ר' אליעזר משום ר' אבא אומר כל שאינו יודע שמותר וטועה בו שאסר נשאל מתירין לו, וידע שמותר ונהג בו איסור נשאל אין מתירין לו. א) אף על יד גוי מיתסר בבית ישראל דכל שאין ישראל עושה לא יאמר לגוי ועושה, עכ"ל. ב) ויש לדקדק בזה דלפירוש רש"י משמע דהא דקאמר רבי מאיר כל מלאכה שהתחיל קודם י"ד גומרה בי"ד ודווקא התחיל אבל לא התחיל לא מיירי דווקא במקום שנהגו שלא לעשות ובגמרא (דף נ"ה) נמי משמע וכן וכי נהגו אין לא נהגו לא, עכ"ל ס"ק. [נהגו העולם להתענות הבכורות בערב פסח ובירושלמי דערבי פסחים (ה"א) נמי קאמר רבי בכור הוה ואמר דלא אכיל במעלי פסחא ומיהו התם ודאי לא משום בכורא הוא אלא משום דאיסטניס הוה, ורבי יחיאל מפרי"ש אמר דמותרים לאכול מיני תרגימא עכ"ל [תו' (ק"ח ע"א ד"ה רב ששת)] ס"ג. בפרק מקום שנהגו אמרינן שאסור לעשות מלאכה (בשני) [בערבי] ימים טובים מן המנחה ולמעלה — הגה"ה, ומנחה רוצה לומר מנחה גדולה מן ו' שעות ומחצה, עכ"ה — כמו ערבי שבתות וכל העושה בהן מלאכה אינו רואה סימן ברכה לעולם וגוערין בו אבל אין מכין אותו מכת מרדות ואין צריך לומר שאין מנדין אותו אבל מבטלין אותו בעל כרחו, חוץ מערב פסח אחר חצות שהעושה בו מלאכה אחר חצות מנדין אותו ואין צריך לומר שמכין אותו מכת מרדות [אם לא נידוהו עכ"ל]. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין לא יעשה בישוב מפני המחלוקת אבל הוא עושה בשדה אבל המהלך ממקום שאין עושין למקום שעושין לא יעשה ונותנין לו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם ואע"פ כן לא יתראה בפניהם שהוא בטל מפני האיסור, לעולם לא ישנה אדם מפני המחלוקת וכן מי שדעתו לחזור למקומו נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא דר מפני המחלוקת, לשון מיימון (ה' יו"ט פ"ח ה"כ) וכן פסק הר"א פרק מקום שנהגו (דף נ"א) גבי רבה בר בר חנא אכל דאיתרא וכי על לגבי ר' אבהו וחזינהו כסייה ופריך ורבה לית ליה נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם אמר אביי הני מילי מארץ ישראל לארץ ישראל ומבבל לבבל אי נמי מבבל לארץ ישראל אבל מארץ ישראל לבבל דאנן כייפינן להו כוותייהו עבדינן רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל רבה בר בר חנא דעתו לחזור הוה וקיימא לן כרב אשי דהוה בתרא, לשון ר"א. ג) פירוש דאין זה מנהג טוב. ד) פירש ר"י עד שיתפללו סדר קדושה ומיהו נהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת, עכ"ל ס"ג [תשב"ץ (סי' פ"ח)]. ה) הרמנ"ע אומר שמותר לכתוב שאילות תשבץ וכיוצא בהן שאדם כותב לעצמו בערב שבת אפילו לאחר חצי היום לפי שהוא מלאכת שמים אבל סופרים שכותבים בשכר אין להם רשות לאחר חצי היום, עכ"ל תשב"ץ (סי' צ'). ו) ונשים מותרות בכל ימי השנה לבד מט' באב וחול המועד וראש חדש אבל האנשים מותרים לעשות מלאכה בראש חדש ולמה נשים אסורות בשביל המצוה שלא פרקו נזמי הזהב שבאזניהם לעגל אבל בחנוכה ובאסרו חג מותרות. ואין אומרים תחינות ממוצאי יום הכיפור עד לאחר אסרו חג של סוכות אבל מכאן ואילך אומרים תחינות ובכל חדש ניסן אין אומרים תחינות כלל לפי שאירע בו ניסים הרבה ומראש חדש סיון עד לאחר אסרו חג של שבועות אין אומרים תחינות, עכ"ל התשב"ץ (סי' קל"ט).
